וירא והנה וגו' והנה. כשהגיע אל ארץ בני קדם נסתכל אם יראה שום מקום מיושב או אדם או דבר אחר בשדה וראה בני אדם מקובצים וצאן לרוב עמהם, וכשנתקרב להם יותר נתברר לו שהיו ג' עדרי צאן מקובצים על הבאר, וזהו טעם והנה, כי בתחלה לא ידע אמיתות מה שראה, וכשנתקרב יותר הנה מה שראה קודם נתברר שהוא באר והנה שם ג' עדרי צאן, לכן אמר והנה ב' פעמים (ר"מ קאלוו):
לבן אחי אמו. הזכיר הכתוב כמה פעמים אחי אמו להודיע כי כל מה שהשתדל יעקב בצאן לבן להשקותם ומה שהיה חומל על רחל לא עשה לכבוד לבן (או לפי שהיה לו בראייתה התעוררת לאהבתה) רק לכבוד אמו, בשביל שהיה אחי אמו, שבכל אותן הדברים הזכיר בלבו את אמו שנתנה לו העצה ללכת אל לבן, (רב"ח):
ויגש יעקב ויגל. כמו שמעביר הפקק מעל פי הצלוחית (רש"י מרבותינו), נדחק הרא"ם לומר שהוציאו רז"ל זה מדכתיב ויגל מלשון גלוי ולא ויגלגל מלשון גלגול (דהא לא ניקד וַיְגַל אלא וַיָגֶל): אמנם נראה לפי שבעדרים נאמר וגללו את האבן ע"ד השלמים מורה כי הגלילה מעל פי הבאר היתה בכח גדול וביד חזקה לפי שהאבן גדולה היתה וגו', א"כ כש"כ שהיה ראוי לומר גבי יעקב אשר היה יחידי ויגלל את האבן וגו', ע"ד השלמים, ע"כ דרשו שהתורה רמזה בזה כי אצל יעקב היתה הגלילה קלה כמי שמעביר הפקק, כי פעלי הכפל ראוי שיבואו במקראות באות אחד משני אותיות הכפל והדגש ישלים את השני, אבל כאשר יבואו בהשלמת שתי האותיות ע"ד השלמים אזי מורה חוזק זאת הפעולה בכח גדול וביד חזקה (ר"י הלוי), ורוו"ה אמר כי מדרך הכתוב לחבר שני פעלים להורות על תכיפות שני הפעולות, וזה טעם ויגש ויגל, שמיד כאשר נגש ויגל את האבן כאילו היתה הגלילה בדבורו ובצוויו בלי נגיעה כלל, ולכן שינה ואמר ויגל בבנין הפעיל לומר שנגלל כמעט בצוויו:
וישק יעקב לרחל. נשיקה עם למ"ד ביד או בכתף או בצואר ע"פ מנהג המדינות, ובלא למ"ד היא בפה (ראב"ע) ורבותינו אמרו ברבה, כל נשיקה לתפלות (פריצות) בר מן תלת, נשיקה של גדולה, נשיקה של פרקים ונשיקה של פרישות וגו' ר' תנחומא אומר אף נשיקה של קריבות' שנאמר וישק יעקב לרחל, כי סבת הנשיקה היא לרוב אהבה וחשק הבוער בלב להתחבר יחד עד ששפתותיו משיקות איש אל אחיהו, מלבד אלה השלשה שהם צובעות מצד אהבת הנפש, כי נפשו אוהבת את נפש רעהו ומדרך אלו השלשה שתתעורר הנפש להדבק עם רעהו, עת שרואהו לפרקים אז תתעורר אהבה עזה בלב, וכן אם רעהו עולה לגדולה, וכן עת יתפרד ממנו כי קשה עליו פרידתו, ולר' תנחומא גם בין הקרובים מצד שנפשותם מתאחדות, וזה היתה נשיקת יעקב לא מפני דבר אחר, והנה ת"ק ור' תנחומא פליגי בשתי לשונות דעולא (שבת י"ג) דלחד לישנא לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות לבד, ולחד לישנא אפילו שום קורבה אסור משום לך לך אמרינן נזירא וכו', וללשון זה דנשיקה של קורבה ג"כ אסור נראה לפרש נשיקה דכאן, התחברות מחשבי והתדבקית רצוני כענין צדק ושלום נשקו (תהלים פ"ה) שטעמו ע"ד מליצה דבקות מחשבי, שהצדק יהיה מדובק ומתאחד עם השלום ולא יפרדו. וטעם וישק יעקב לרחל שהתחבר עמה במחשבתו ורצונו, כדאמרינן (מגילה י"ג ב') אמר לה יעקב מינסבת לי אמרה לו אין, (פערלאָבונגספערבינדונג) עמ"ש לך לך ט"ו ובן משק ביתי:
עצמי ובשרי. טעמו קרובי מצד האב ומצד האם, עמ"ש בראשית אצל עפר מן האדמה:
אעבדך שבע שנים. יתכן שהרחיב הזמן כ"כ, כדי שתשלים רחל י"ב שנה ויום אחד ותהיה ראויה להריון כי קטנה היתה בת חמש שנים כשבאה עם הצאן ולא היתה עתה ראויה לאיש כלל, ואע"פ שהיא ראויה לביאה מ"מ לא היה רוצה להיות עמה עד מלאת הימים שתהיה ראויה לבנים (רב"ח) עמ"ש במה שנאמר ביצחק ויאהבה: כימים אחדים. בשביל אהבתה אותה היה הזמן ארוך בעיניו כ"כ כמי שמספר ומונה ימים אחדים של שבע שנים שהוא רע וקשה הדבר מאוד משך הזמן ממי שמספר ומונה רק השנים ולכן אמר כימים ולא כשנים אחדים (צד"ל):
ואבואה אליה. ערש"י. ורי"א אמר אין פי' שישגלנה אלא שיהיה לו עמה דירה שיבוא אליה בבוא מן השדה ולא יהיה כאורח נטה ללון בבית חברו:
שבע שנים אחרות. אחרות הקיש לראשונות מה הראשונות באמונה אף האחרונות באמונה ואע"פ שברמאות בא אליו (רש"י מב"ר) הרב ביפ"ת תמה כי לשון אחרות משמעותו ודאי אחרות מראשונות, וזה יורה על הפוך מאמרם הראשונות באמונה ולא האחרונות, וכדאמרינן והיתה לאיש אחר, אחר הוא נגד הראשון לגריעותא זה הוציא רשעה מביתו וזה מכניסה, ואמרו (יומא כ"ג) ולבש בגדים אחרים פחותים מהם. ולדעתי הדברים נכונים ומלישנא דקרא יצא לרבותינו כן, שבאמת לא עבד יעקב כלל בעבור לאה, כי שבע שנים הראשונות לא היו כ"א בעבור רחל כאמרו הלא ברחל עבדתיך, ואחר שבא עליו לבן במרמה היה מוכרח לעבוד עוד הפעם שבע שנים, כאמרו אליו נתנה לך גם את זאת בעבודה וגו', וכיון שהאחרונות היו ג"כ בעבור רחל כמו הראשונות, היה לו לקרא לומר לשון היותר מכוון לפי אמתות הענין והוא "ויעבוד עמו עוד הפעם שבע שנים", כי באמת שתי העבודות היו בעבור רחל לבד, ולמה אמר קרא שנים אחרות, אמנם בא להורות שהיו שנים האחרונות חשובים בעיני יעקב כאלו היו אחרות, וכמי שלא היה עובד מעולם עבור רחל, וכעת חשב את שנים הראשונות כאלו היה בעבור לאה, ועתה עובד עבור רחל שבע שנים אחרות, ושתיהן באמונה:
יאהבני. הבי"ת פתוחה וראויה להיות צרויה (ר"ש ב"מ), ולדעתי נפתחה הבי"ת להורות שאיננה פעל עתיד לבד כ"א פעל מורכב מעתיד ועבר, כי בעבר יבא הנסתר עם כנוי מ"ב בי"ת פתוחה אהבני, וטעמו מעתה ימצאני אישי היותי ראויה להיות אהובה לפניו מאז בתחלת הנשואין וכאלו לא הייתי מעולם שנואה לפניו (זאָללטע געליעבט האבען), ויבוא עד"ז בבלק ותראני האתון, עמ"ש שם. ואמרו (רבה פע"א) כיון שראה יעקב אבינו מעשים שרימה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה, וכיון שפקדה הקב"ה בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש, ובסוף הוא מודה על הדבר הה"ד וישתחו ישראל על ראש המטה, מי היה ראש מטתו של יעקב אבינו ? לא לאה. והדברים מכוונים עם מ"ש:
עתה הפעם למפרשים הם מלות כפולות וענינם אחד, וכן אונקלס ויב"ע תרגמו שתי מלות אלה כמו שתרגמו במקרא שאח"ז מלת הפעם, הדא זימנא, ויתכן שאין מלת עתה פה על הזמן ההוה (יעטצט) אבל הוראתו, המסובב הנמשך מן הסבה (פאָלגע) כמו הן האדם היה כאחד ממנו ועתה פן ישלח ידו, ובדברי רבותינו בשקלי וטריה רגילים הרבה אלא מעתה כלומר הנמשך מהנחה הקודמת, וטעם עתה הפעם הנמשך מהנעשה בפעם זאת (פאָלגע דעס דיעסמאליגען) יהיה שילוה אישי אלי:
